בעשרים ותשעה באוגוסט, 1952, ג׳ון קייג׳, אחד המלחינים החשובים והיצירתיים של המאה העשרים, הזמין קהל מצומצם לרסיטל של מוזיקת פסנתר מודרנית בוודסטוק, ניו יורק. המוזמנים נורא התרגשו, כי הם ידעו שהם עומדים לשמוע יצירה חדשה של הקומפוזיטור האקספרמנטאלי הדגול, בבכורה עולמית. הפסנתרן עלה לבמה, כיוון את הכסא, סרק את התווים המונחים לפניו, הוציא מכיסו סטופר, והיצירה החלה. רק שבמקום להפיק צלילים הוא סגר את המכסה של הפסנתר. הקהל באולם היה צריך להמתין בסבלנות ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות. זאת אומרת ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות של שקט מוחלט, שאחריהן טודור קם מהכסא, השתחווה וירד מהבמה. ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות של שקט מוחלט. מלא אנשים חשבו שזה חרטה, גימיק. לא ג׳ון קיג׳. ״אין דבר כזה שקט,״ הוא אמר ״החבר׳ה האלו פשוט לא יודעים איך להקשיב. כי היצירה הייתה מלאה ברחשים מקריים. בהתחלה היה קול של הרוח שנשבה בחוץ. אחר כך טיפות גשם קצת ניגנו על הגג. ובאיזשהו שלב אנשים התחילו לזוז בכיסאות שלהם, לצאת מהאולם, ולהתלחשש״. בעצם קייג׳ יצר במה, חלל, שמתמלא ברעש מזדמן. מקרי. במקום פשוט לומר שזה דממה, הוא דרש מהמאזין להקשיב למוזיקה של מה שקורה סביבו. וככה כל הופעה של ארבע דקות ושלושים ושלוש דקות נהייתה שונה. מלאה בקולות אמביאנס שונים. היה משהו קונספטואלי מאוד מרגש בהופעות האלו: אף פעם לא ידעת למה לצפות. ובאמת, מהר מאוד היצירה הזאת הפכה ללהיט. אמנים מפרנק זאפה ועד להרכבי מטאל וטראנס הופיעו עם גרסאות משלהם. וב-2004 אפילו הסימפונית של ה-BBC בהרכב מלא, מול אולם מפוצץ בהופעה שהועברה בשידור חי ברדיו ובטלוויזיה.
הפעם נקדיש שעה לשאלה שסביר להניח ששמעתם מישהו אומר היום. או השבוע. אבל למה לצעוק?
מערכה ראשונה – מי פנוי בבורסה?
נתחיל עם מי שהם, לפחות על-פי הסטריאוטיפ, אולי העם הכי צעקני בחברה הישראלית – נהגי מוניות. אתגר קרת מקריא סיפור אמיתי שקרה לו ולבנו לב.
מערכה שנייה – דגלים באוויר
יש מקום אחד שאנחנו הולכים אליו במיוחד כדי לצעוק. עולם שבו התקשורת הנורמטיבית נעשית כולה בווליומים מאוד גבוהים. במהלך הקיץ הקשה של 2014, עם מבצע צוק איתן בעזה ורוחות סוערות בכל מקום אחר, יוחאי מי-טל יצא להקליט ברחוב.
מערכה שלישית – מה זה החרא הזה?
תשובה אחת לשאלה הזאת, ״אבל למה לצעוק?״ היא, שלפחות בארץ, זה עובד. ובסיפור הבא אנחנו שומעים בדיוק על מקרה כזה. סיפורו של דניאל אסטרין.
מערכה רביעית – איש נאכל על ידי תנין
יש סיבה אחת שעדיין לא נגענו בה, והיא אולי הסיבה הטובה והברורה ביותר לצעוק – כאב. שלמה מי-טל שלף את הסיפור מתוך ארכיוני הקולנוע.
תודות
תודה ל103 fm שהרשו לנו לשדר את זהבי צועק, למאיה גאייר, לשני המתמחים החדשים שלנו – דור דנינו ושני טוריסקי, לניר לייסט, וכמובן – למפיקה שלנו גאיה עופר. את התוכנית יצרו יחד מישי הרמן יוחאי מי-טל, רועי גילרון, שי סתרן, מאיה קוסובר ונאוה וינקלר.
